אירועים | מערכת חשיפה לצפון | 19.06.2012

תערוכת המכון לאומנויות בהשראת יצירותיו של חנוך לוין

נראה שהיום יותר מתמיד, נטענים כתביו של חנוך לוין במשמעות יתרה: כתיבתו מפנה אותנו להביט החוצה ופנימה בו זמנית. מבט דו-כיווני זה הנחה אותנו בהתמודדות עם כתיבתו המתסיסה והמאתגרת של חנוך לוין. קריאת הטקסט היוותה נקודת מוצא לחיפוש אחר חוויה פנימית שיש בה חופש. חופש להרהר, לערער, להעמיק, לברור, לאמץ או לדחות. כל אלה תוך חיפוש ופיתוח שפה אישית, שסימני השאלה בה נוכחים לא פחות ואולי אף יותר מסימני הפיסוק האחרים.

תערוכת המחלקה לאמנות פלסטית, המכון לאומנויות במכללה האקדמית תל-חי

המוזיאון הפתוח לצילום, יוני 2012

פתיחת התערוכה: ה-04 ביוני

נעילת התערוכה: ה-08 ביולי

הנחיה ואוצרות: רחל רבינוביץ

כבר כמה שנים אנו זוכים לאירוח הנדיב של המוזיאון, במהלך המפגיש יוצרים בחומר, עם מילים טעונות (התערוכה מוצגת במסגרת אירועי שבוע הספר בצפון).

זו הזדמנות נדירה, המאפשרת לסטודנטים להציג במהלך לימודיהם במוזיאון.

המפגש עם כתביו של חנוך לוין הוא חוויה מאתגרת ומסעירה, מפרקת ובונה, שמוליכה לתחתיות ועליונים, מצולות ושחקים….

אלה הקרינו גם על הפורמט הקטלוגי . זהו מעין ספר אמנים, בו נחשפים תהליכי תכנון וחשיבה, המאפשרים לו לתפקד כיצירה עצמאית, שאינה מתכוונת למלא פונקצית תיעוד.

רגע זה של פתיחת התערוכה הינו סיכום של מבצע מורכב, אישי וקבוצתי:

התלבטויות יצירה, מאבקים רעיוניים וחומריים, רגשיים ופיזיים, שכל אחד מהסטודנטים עבר, הפכו ליצירה המציעה פרשנות אישית לטקסט של יוצר מתסיס.

זהו מפגש מרתק בין טקסט מילולי לטקסט ויזואלי.

 

"אנו חיים בעידן המקצין תופעות. פריצות טכנולוגיות מביאות עמן חופש, אך גם סכנה".

בהתייחס לדבריה של ג'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית, בלשנית ומסאית: "תופעות אלה מאתגרות את האנושות לייצר משמעות, החל במסורת המיסטית, עבור בעבודה הספרותית וכלה בהרפתקה היצירתית של הדימוי בציור ובקולנוע".

נראה שהיום יותר מתמיד, נטענים כתביו של חנוך לוין במשמעות יתרה.

כתיבתו מפנה אותנו להביט החוצה ופנימה בו זמנית. מבט דו-כיווני זה הנחה אותנו בהתמודדות עם כתיבתו המתסיסה והמאתגרת של חנוך לוין. קריאת הטקסט היוותה נקודת מוצא לחיפוש אחר חוויה פנימית שיש בה חופש. חופש להרהר, לערער, להעמיק, לברור, לאמץ או לדחות. כל אלה תוך חיפוש ופיתוח שפה אישית, שסימני השאלה בה נוכחים לא פחות ואולי אף יותר מסימני הפיסוק האחרים. מאבקים רעיוניים וחומריים, רגשיים ופיזיים, שכל אחד מהסטודנטים עבר, הפכו ליצירה המציעה פרשנות למפגש מרתק בין טקסט מילולי לטקסט ויזואלי.

"פיתוח שפה אישית" הוא שמו של קורס אינטנסיבי, שאת תוצריו אנו מציגים בתערוכה זו. העבודות מייצגות מגוון גישות: מפיגורטיבי עד למופשט, מאקספרסיבי עד למינימליסטי. הן מבוצעות במגוון מדיומים בדו ובתלת מימד: וידיאו, צילום, ציור בשמן ואקריליק, הדפס, רדי מייד מטופל, גבס, שעווה, זפת וצואת סוסים.

המפגש עם כתביו של חנוך לוין הוא חוויה מאתגרת ומסעירה, מפרקת ובונה, שמוליכה לתחתיות ועליונים, מצולות ושחקים… אלה הקרינו על הפורמט הקטלוגי, בו נחשפים תהליכי תכנון וחשיבה, המאפשרים לו לתפקד כיצירה עצמאית, שאינה בהכרח מתעדת.

התערוכה מוצגת במסגרת אירועי שבוע הספר בצפון, כמהלך המפגיש יוצרים בחומר, עם מילים טעונות.

אנו מודים לצוות המוזיאון על הזדמנות נדירה זו.

דבריה של תמר היקס

"אני חושב פשוט. הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש. פשוט אני באמת לא יודע למה אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות טוב אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש חומר שמבוצע על הבמה". (חנוך לוין, שנודע בסירובו להתראיין לכלי התקשורת, אמר דברים אלו בתחילת דרכו כשנשאל: "מדוע אתה כותב לתיאטרון?")

יש הרבה כוח בלהחזיק קהל שבוי. יש בידך את האפשרות להחדיר לו כל מסר שתבחר. אנחנו בחרנו לנצל את הכוח הזה שניתן בידנו כדי ליצור מרחב בו לכל אחד מאתנו תהיה אפשרות ללכת בדרך לא מוכרת ואולי לא בטוחה. לצחוק יש יכולת לשחרר, לפרק, לאחד ולקומם. אנחנו בחרנו לוותר על השליטה ולאפשר לצחוק ליצור מציאות חדשה.

כסטודנטים לאמנות קשה להישאר אדישים למה שמעורר חנוך לוין. שיריו ומחזותיו ויזואליים מאוד, אור, חושך, מוות, חיים, מציאות, דמיון, פלטה של צבעים, תמונות, רגשות. לתת לו ביטוי ביצירותינו הייתה ללא ספק חוויה מרשימה. אנחנו מקווים, שתוכלו אתם לחוות את חנוך לוין כמו שאנחנו חווינו אותו – מתריס, מכעיס, חי, צוחק, מאשים, נלחם, מביך, מדבק, מתפורר, תמים ואמיתי.

אנחנו רוצים להודות לצוות מוזיאון הצילום, שבלעדיו כל זה לא היה קורה, שקיבל אותנו בחום ונתן לנו את החללים לתצוגה.

לסצ'י על סבלנות האין סופית, העצות הטובות הצחוק. לחיה על העזרה והתובנות שליוו אותנו במשך כל התהליך, לרותי על יחסי הציבור והעזרה עם הטקסטים ולשאר הצוות שתמכו ונתנו יד, כשביקשנו. דבר זה אינו מובן מאילו ואנו מעריכים זאת מאוד.

למרצים שלנו – אליעזר זוננשין, גל שחר, אסד עזי, חסן חטר ואריק כלפון שעזרו ונתנו יד כל פעם שרק ביקשנו.

לרחל רבינוביץ, שהנחתה אותנו לאורך הקורס ואצרה את התערוכה – תודה על האוזן הקשבת, התמיכה, ההכוונה, והאמונה בנו גם כשאנו מקשים עליך – אוהבים ומעריכים אותך מאוד.

קורס "פיתוח שפה אישית" העניק לנו מעבר לתהליך היצירה המורכב, התמודדות עם הקמת תערוכה על כל שלביה. ארגון והפקת אירוע הפתיחה, איפשר לי ללמוד במה מדובר, הדיון על פורמט הקטלוג איפשר לנו כקבוצה להבין את חשיבותו ואנו מודים לאיילת קורן על ההשקעה בקטלוג שיצא מדהים ולשרי על העצות הטובות. לתימור על יחסי הציבור, למירה ואורנה על הסרט שיצא סוף הדרך. לשושי ומאיה על ההצבה והתלייה של התערוכה, לנעמה על המיצג. לקובי האיש והרתכת ולכל הסטודנטיות שבנוסף לפרויקטים האישיים נתנו והשקיעו מעל ומעבר כדי להקים את התערוכה הזו.

תודה רבה לכולכם, אני מקווה, שתיהנו מהתערוכה.

 

טקסטים נלווים לעבודות המוצגות בתערוכה:

 

איילת קורן, "האדם בצק – והזמן לש", מתוך הזונה הגדולה מבבל.

"הזמן משחק בנו, מעצב אותנו, מתעתע בנו, מותיר צלקות.

בזמן השינה האדם רגוע, נפשו נודדת, גופו נח על המצע המגן שתחתיו.

זהו המקום האינטימי שלו, המקום האמיתי שלו, ללא שליטה, ללא זמן, אין משחק, אין תעתוע, אין צלקות…

העבודה מחברת בין השניים. בין האדם, ובין הזמן.

עד כמה הזמן שולט בו, פולש למרחב האינטימי שלו, מה מותיר בו, וכיצד הוא נחשף, במקום הכי פגיע, שלא מצפה ותופס אותו לא מוכן.

כשייתפס בידי הזמן, כשיתעורר, לא ידע מה קרה לו, רק ירגיש…"

מאיה איסק, שני שירים: "אני ילד בעיגול אור" ו-"שוב לא יהיה לי רגע"

אדם, בשר ודם, המגיע לעולם למשך זמן של רגע בלתי מוגדר. הוא מגיע על מנת למלא תפקיד מסוים ולאחר מכן להמשיך הלאה.

גיל ילדות, תקופה של תמימות וטוהר, והעשייה מגיעה מהמקום הכי נכון וטוב שיש, ואכן משאירה חותמה.

 

אני לקחתי את הרגע הזה שהזיתי שקרה,

הרגע הזה שהרגשתי שקורה,

הרגע הזה שחלמתי שיקרה,

וציירתי אותו.

הרגע לא יחזור על עצמו בשנית אך ישאר בלבי לעד".

נוף יובל

חוטי נחושת מלופפים אחד סביב השני, יוצרים מתאר כללי של שלדי אדם. תכשיט.

הרעיון הראשוני לעבודה בעקבות טקסט הלקוח מהפואמה "חיי המתים", היה ליצור שרשרת עדינה שתימתח מהרצפה עד לתקרה כשהשלדים נתלים אחד על צווארו של השני כחיקוי למשפט בשיר המספר על האיש המת הכמה לחיבוקו של אביו.

וכך גם אביו, רוצה להיתלות על צווארו של אבא שלו, וכך תיווצר שרשרת שלדים עגומה. כי כאשר נתלה איש על צווארו של אביו, שנתלה על צווארו של הסב – וכן הלאה – לא יוכל לחבק את בנו המבקש להתלות על צווארו.

הרעיון התפתח למובייל של חלקי שלדים, תלוי מעל עריסת תינוק המוצבת על רגלי ברזל דקות.

עינב מוצפי, עבודות בהשראת שיר מהמחזה "חיי ורדה'לה".

"חיי עברו בלי אושר

וגם בלי צער עמוק

את העצב איחרתי

ולא הזדמן לי לצחוק

ובלילות הארוכים

אשב אפהק חלומות יפים

עננים נוסעים הרחק".

 

רציתי להביא לידי ביטוי את ההחפצה של בני האדם, והפיכה שלהם לאובייקטים שנועדו לשרת.

יצורים בעלי קיום סטטי, מאובק, אפור.

נשמות מעלות עובש בצנצנת.

חלומות אפורים מרוחים ברקע.

נעמה ברתיני – שביט

המיצב שלי בתערוכה זו הוא תוצר חקירות של דברים שאני בודקת דרך שאלות המעסיקות אותי בחיי. שאלות על זמן, על זיכרון, על אמת, על תפיסת המציאות, על אילוזיה, על סנוור ועיוור, על בחירות, הרגלים, הגדרות, גבולות ושליטה.

אחד הדברים המורכבים והמעניינים אותי בתהליך הוא מציאת החומרים המתאימים לביטוי הנושאים השבריריים והזמניים שמעסיקים אותי.

בתערוכה זו אני עוסקת בעכבות/עקבות, של זמן וזיכרון ואני משתמשת בחלודה, באור ובחשופיות כדי לבדוק נושאים אלה.

 

אסיים עם ציטוט מתוך המחזה של חנוך לוין "ההולכים בחושך" שמלווה אותי ומזכיר לי את הפשטות של הדברים:

"הנפת רגל אחת לפנים.

לרווח בין שתי הרגליים קוראים פסיעה.

פסעת. במקום שעמדת כבר אינך,

ובמקום שלא עמדת כבר ישנך.

וגם זה מוזר, הכל עטוף בערפל.

 

עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.

אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,

ובכן – הנני איש הולך.

 

זה ששנתו נודדת, והמציץ עלי במקרה

מבין פסי איזה תריס מוגף,

אומר בליבו: "הנה איש הולך. מעניין לאן".

אכן, תוהים עלי לרגע בעולם."

אורנה רוטנברג

עליתי לארץ משוויץ לפני 7 שנים, כעת גרה בשאר ישוב.

לפעמים המקום הכי "בטוח", הוא גם המקום שבו תחושת הבדידות הכי תהומית יכולה להשתלט.

הבית, השולחן המשפחתי והאנשים הכי קרובים ושהכי מכירים, ואתה…

אתה מרגיש חנק אינסופי שלא נותן מנוח, וטיפת שלווה, פינה קטנה שתוכל להיות.

בעבודותיי לתערוכה בחרתי להתמקד במחזה "חפץ" המדבר על מקום האינדיבידואל בעולם, בחברה, בתוך עצמו. לפעמים ההרגשה היא שעמוד השדרה כבר לא מספיק איתן בכדי להחזיק את עול הנפש. כמו בלון שעף מעל כולם מחפש מקום שיוכל להרגיש שהוא עצמו, שירגיש מחובר לאדמה ולא שבין רגע הוא מתפוצץ ומתפזר לכל כיוון.

המחזה "חפץ", הציניות והביקורת החריפה של חנוך לוין, שלחה אותי למסע ולחקר פנימי בתוך עצמי, שם מצאתי בלבול, חרדה ולעיתים גם שלווה, אמת מוחלטת ושקופה והרים של בדידות.

יצירותיי חושפות בנגיעות חלקים רגישים של חיי ומנסות לצעוק מילים בשפה חדשה.

כל ציור בדרכו מתאר מצב נפשי לאו דווקא מוגדר - פעם דרך ארובה, המוציאה עשן ונפשות כמו פתח מילוט, ארבעה קירות וגג היוצרים נפח כל כך מלא בעצמו שעשן חייב לצאת. בדרך כל שהיא דמיינתי לעצמי בתים עם ארובות שכל מטרתן אינה חימום הבית אלא מקום מפלט לנפשות המחפשות פתח ממנו הם יוכלו להשתחרר.

פעם דרך בלון הליום שמתנופף ברוח ללא קשר למקום או לזמן ללא חיבור לאדמה. בחרתי לצייר ציור זה על פח שמצאתי זרוק ואבוד גם הוא קרוב לביתי. הבלון מסמל רגע שחולף ללא שורשים, נפש מבולבלת או מבוהלת, חרדה. הפרצוף המצויר על הבלון הוא רק קווי הנשמה היוצאים החוצה. הפנים אלו הן רק שיקוף פנימי של האינדיבידואל, מעין מראה המחזירה בִמקום את התמונה החיצונית, את התמונה הפנימית של הנפש.

פעם דרך איש תלוי על מתלה כובעים. ביצירה זו ציירתי איש ללא צוואר שראשו מחובר לכובע ולמתלה כובעים אך גופו מחובר לקרקע, לאדמה. פניו משורטטות ללא צבע אך בגדיו מצוירים בצבעים עזים ועשירים. התחושה של להיות תלוי באוויר ומחובר לאדמה בו זמנית. חוסר חיבור לעצמי הפנימי, רק החיצוניות צבעונית ומסחררת.

הסדרה הזאת נעשתה בצורה אובססיבית, משיכות מכחול מהירות, מעין דחפים פנימיים שהיו חייבים לצאת החוצה.

קטע ממחזה "חפץ "של חנוך לוין בו התמקדתי:

"…מה שמפריע לי באמת זה עמוד-השדרה שלי. כביכול לטובתי, מחזיר את הגוף, אבל בעצם מוקיע את הראש ברבים, לא נותן להתקמט… אני פונה אל עמוד-השדרה: תן לראש שלי להישמט, תן לי ליפול ולהתגלגל, תן לי, היהי, למטה, היהי..הוא לא יתן, אויב שלי, ממש אויב. אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי."

מירה סייד אחמד

אנשים חיים כל החיים שלהם בציפייה לרגע, הרגע שהופך את החיים שלהם, וכשמגיעים לרגע הזה מצפים לחזור קצת אחורה, לחזור ולהרגיש איך באמת ההרגשה בזמן הציפייה לדבר מסוים, לעתיד. ההתלהבות הזאת לא חוזרת ולא יכולים להרגיש את זה, כי הזמן עובר ומה שהיה כבר עבר ומה שיהיה בעתיד גם יעבור, אנחנו לא יכולים לתפוס את הזמן לרגע.

בעבודה הזאת ניסיתי לתפוס את הרגע הזה שעובר ולא שמים לב שהוא כבר עבר. רגעים כאלה יכולים להגדיר אותם רק בחפצים דוממים, ובהם השתמשתי. בעזרת חוטי ברזל המכוסים בתחבושות גבס יצרתי פסלים בגדלים שונים התלויים מהתקרה, ובנקודה מסוימת שעווה המעורבבת בזפת קרה שפוכה בנקודה אחת, מלמעלה למטה.

רציתי לנסות להרגיש את הרגע באמת, האם זה בלתי אפשרי להחזיר רגע שעובר בחיים שלנו. האטת הרגע הזה מחזירה אותי אחורה, לחשוב ולהרגיש וליהנות בכל דקה שעוברת. ואיך באמת אפשר להבין שהזמן לא מחכה לשום דבר?

תמר היקס, בחרתי בשיר "את ואני והמלחמה הבאה"

הפרוייקט שלי עוסק במלחמה בהפרעת אכילה, זה עניין של שליטה, בעולם של ויזואליות ודימויים רציתי להמחיש את המילים שרצות לבנות כמוני בראש. את השכבות של הסבל, של העינוי העצמי, של ההלקאה העצמית שצוברות מסות, שומן, את העיוות וההפרעה. לא רציתי שהפרויקט ילך למקום של: מה יפה ומה מקובל או לא מקובל בחברה שלנו. רציתי להביא את המקום שלי, המקום האישי יותר, הנלחם יותר, שמנסה להחלים וחי יום יום עם המחלה והמלחמה האישית שלי.

תימור קובלסקי

"מביטה עין פרצל בעין פליצל,

ועונה עין פליצל לעין פרצל,

ואינם רואים כלום,

ושניהם מסמיקים בחושך מחמת המעשה השפל ומרגישים אשמים ומלוכלכים." (חנוך לוין).

 

מי זה העומד מולי?

האם אני באמת מביטה בו?

אולי זו בכלל בבואתי

האשמה והמלוכלכת

הודפת זמן בשל מיעוט ערך הקורות אותי".

 

את העבודה יצרתי בעקבות סיפור קצר בשם "שני קטעים מסיפור" אשר התפרסם בספר "החולה הנצחי והאהובה" /חנוך לוין (1986). הסיפור נחלק לשני חלקים:

 

החלק הראשון, "הודף זמן" – מתאר את יומו של פרצל, המגלה לתדהמתו כי הזמן עמד מלכת. השעון מתקתק, אנשים ממשיכים בעיסוקיהם, אך השעה הייתה ועודנה שש.

החלק השני, "ביקור ידידים" – בנסיון להדוף את הזמן , מגיע פרצל לביתו של ידידו פליצל, אשר עסוק באותה שעה במעשים שהצנעה יפה להם בחשיכה בדירתו.

פרצל נוקש על הדלת שוב ושוב בעוד פליצל ידידו שוכב במיטתו בחושך ומנסה לנחש מיהו הנוקש. לראשו מתגנבת מחשבה טורדנית, אולי אישה היא הנוקשת בדלת?

הסיפור מסתיים בסצינה בה שני הידידים מנסים להציץ מבעד לחור המנעול, משני צידי הדלת, אינם רואים דבר מפאת החשיכה, ושניהם טרודים ונואשים, מביטים זה בזה ואינם רואים דבר.

בקריאה של הטקסטים של חנוך לוין תוקפת אותי תחושת דיוק מחליא. כמו בעיטה בבטן.

הדמויות והסיטואציות המוחצנות עד כדי תיעוב, ועם זאת כל כך מוכרות וכנות, לא נעים להודות אבל מעוררות הזדהות.

העבודה שלי גם היא מתחלקת לשני חלקים:

הציור הראשון – יוצא מתוך הדימוי שחנוך לוין מציג בסוף הסיפור, שתי דמויות אשר מייצגות את הצד המחליא של טורדניות מחשבותיי, מביטות זו בזו באפילה אך עיניהן סומות. הדמויות נראות כמודבקות, מה שמגביר את תחושת הניכור. יש משחק בין הברור ללא ברור, העומק והשטוח. המרחב החיצוני אל מול המרחב הפנימי, ואשליית ההפרדה ביניהם. הסדקים והנזילות בקליפת הציור כמסמלים את הסדקים בתוכנו. בזמן העבודה על הציור התעסקתי בשאלות הנוגעות בהתבוננות באחר, בהתבוננות פנימה. עד כמה אנחנו באמת מביטים במי שעומד מולנו? ואולי אנחנו כאותם פליצל ופרצל, עומדים מול חברינו בחשיכה וחוזים רק בשגיונות דמיונותינו, באשליותינו הנואשות. מסתתרים מאחורי דלתות ומסכות כדי שלא יראו את מעשינו האפלים ואת בדידותנו?

הציור השני – נוצר במקביל לציור הראשון, אך בניגוד אליו לא נוצר מתוך דימוי. הוא מתרחק מהדימויים אל תוך החוויה הפנימית, בה נמצאתי בזמן קריאת הסיפור. עבורי היא מסמלת תחושות של כעס ובושה, בדידות. מנסה להגיע אל אותו דיוק מחליא שמסמל בשבילי יותר מהכל את כתיבתו של חנוך לוין.

שושי ון-דן-ברג

הטקסט של חנוך לוין תפס אותי ודיבר אלי מהמקום שאני מתעסקת בו השנה על אנשים שהיו סביבי בשנה האחרונה והרגשה שהמון חרא אנושי מכסה אותי והביא אותי למקום ורצון להוריד מעליי את כל הלכלוך ולהתנקות. רעיון צואת הסוסים ועיסות שנראות כמו קיא היו אמורות להיות מבנה מתוכנן וסימטרי ומשם הפכו לרעיון של פסל של מכונה הטוחנת בן אדם העשוי מבוץ וצואה. התהליכים והשינויים ברעיונות גרמו לי לחוסר רצון להמשיך ולהתעסק בזאת וויתרתי על להציג בכלל, אך כמובן שאני לא מסוגלת לוותר לעצמי ופשוט קראתי את השיר שוב ושוב והכנסתי את עצמי לעבודה של שבועיים רצופים של הכנת ערמות של חרא וקיא ופשוט ערמתי על המשטחים ערמות של החומר בלילות שהייתי לבד בסטודיו והתחלתי לנסות ליצור מזה ערמות שנראות ערמות חרא גדולות ומשם אפילו שחקתי בזאת שיראה יפה בעייני, וזה מה שיצא.

יהל בר- כוכבא, "איננו יכולים לשנות עובדות נשארו לנו המילים לשחק בהן", מתוך הנשים האבודות מטרויה".

עובדה ביוגרפית בעברו של חנוך לוין כמוכר בלונים בקרקס, שניכנס גם אל תוך קרקס חיינו, הצית בי את הרעיון להשתמש באותיות המודפסות והן נישאות על גבי בלונים המרחפים באוויר כמשל למחלוקות אידיאולוגיות בחברה הישראלית, אשר מהדהדים ומרחפים באוויר היום כבעבר. כתיבתו ומחזותיו היו שנויות במחלוקות ועוררו דיונים, ויכוחים וביקורות בשיח הציבורי. חנוך לוין, וירטואוז של מילים קלות וכבדות, מצחיקות ונוגות, רכות וחדות כתער. ביטא את האמת שלו, דעותיו הפוליטיות והחברתיות, באמצעות הכתיבה התיאטרלית ובדרכו הצבעונית.

דפנה סמואל

השיר "הבטחה" הוא מעיין נבואה/הבטחה צינית וישירה על עתיד שחור משחור. העבודות שלי הן ציור ופסל.

הציור סוריאליסטי, בצבעי ירוק זרחני ושחור מתאר פחדים ומאווים – אלו שעלולים לקרות ואלו שעלולים לא לקרות.

הפסל, שמורכב מחיבור של רדי-מייד ופיסול בפוליאוריתן מוקצף ועיסת נייר מדמה את נביא הזעם הזה – איש דחוי למראה, עשוי מניירות עיתון (כסמל לנבואות השחורות), אשר אין איש מקשיב לו, מוסר את נבואותיו לברווזוני הגומי בחלל האינטימי ביותר – גיגית הרחצה.

 

אהבתם? עשו Like שנדע.
יש לכם משהו להוסיף? תנו Comment שנשמע.

 

מערכת חשיפה לצפון

מערכת חשיפה לצפון

בלוג 'חשיפה לצפון' כאן כדי לעדכן אתכם בכל הידיעות, האירועים וההתרחשויות במכללה האקדמית תל-חי וסביבתה. העיקר שלא תאבדו את הצפון.

תגובות בבלוג חשיפה לצפון

1 תגובה בבלוג חשיפה לצפון

  1. אברהם ספרא

    אסד עזי יתארח בסדרה 8 שיחות עם אמנים על אמנות במוזיאון תל אביב
    הייתי בשנה שעברה ואני ממליץ בחום! זו סדרה של שמונה מפגשים עם אמנים ישראלים שמספרים על יצירותיהם ועל תהליך עבודתם. השנה ישתתפו אורי גרשט, צדוק בן דוד, ורדי כהנא, מונטאן ורוזנבלום, בעז ארד, אסד עזי, אבנר בן גל, ליליאן קלאפיש.
    http://telavivmuseum.com/8×8

הוסף תגובה בבלוג חשיפה לצפון

יש לרשום שם מלא

יש לרשום כתובת אימייל תקינה

יש לרשום תגובה