אירועים | מערכת חשיפה לצפון | 24.04.2012

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי מערכות האיבה – פרופ' חיים גורן

כל מי שחי במדינה ושותף לה, לחזונה, לעשייתה, להוויתה, כולנו נמנים על אותה משפחה ענקית, שבחיי היומיום היא מפורדת, מפוררת, היא כל דבר מלבד משפחה, ודווקא ביום זה, יום השכול הלאומי, היא שוב מתאחדת סביב אותו כאב, מביטה לשמים או לאופק או לכל כיוון אחר, שואלת וזועקת 'עד מתי?', 'עד כמה?', 'עד היכן?'
עוד בנושאים:

אלו היו דבריו של פרופ' חיים גורן, בטקס יום הזיכרון במכללה האקדמית תל חי

יום זיכרון איננו יום של דברים. זהו יום של שקט, של כאב – עצור וגם שמתפרץ החוצה, של התייחדות, של זיכרון, של הזיכרונות העמוקים ביותר, אלו שנדחקים במהלך כל השנה, אלו שאף פעם, אף פעם לא מתעמעמת עצמתם. ועם אלה עולים וצפים ומשתלטים שוב ושוב הרגשות, של כאב ואבדן ושכול, של זעם מתפרץ ושל ייאוש אין-אונים.

זה איננו יום של דיון אקדמי ב'זיכרון' וב'הבנית הזיכרון', נושאים שהולכים ועולים בשדה המחקר; זה גם איננו יום של דיון אקדמי ב'חוסן', ב'התמודדות'. לא, זהו היום בו הפרט נמצא עם עצמו, בתוך עצמו, במקרה הטוב מסובב במשפחה קרובה ובחברי אמת, בו הזיכרון אינו זקוק להבניה, כי הוא קיים, אמיתי, חזק, מכאיב, משתק, עוצר את הנשימה, מחניק, מעלה דמעות.

היום הזה חוזר אלינו בכל שנה, תכנו ומובניו אינם משתנים, הצפירות והטקסים – כל אחד כבר מזמן יודע, שאת היום הזה יעביר במקום כזה או אחר, בטקס ששוב ושוב יחזור על עצמו, בפגישה עם אותם האנשים, ממש בחזרה מדויקת על שנים קודמות. ההבדל היחידי הוא בהצטרפותם של עוד פרטים למעגל, כאלה שהשנה האחרונה הביאה אותם, מאוד שלא מרצונם, להיות חלק מאותה קבוצה ענקית שמכונה 'משפחת השכול'.

והנה, אני בא לטעון כאן שכולנו, כל מי שחי במדינה ושותף לה, לחזונה, לעשייתה, להוויתה, כולנו נמנים על אותה משפחה ענקית, שבחיי היומיום היא מפורדת, מפוררת, היא כל דבר מלבד משפחה, ודווקא ביום זה, יום השכול הלאומי, היא שוב מתאחדת סביב אותו כאב, מביטה לשמים או לאופק או לכל כיוון אחר, שואלת וזועקת 'עד מתי?', 'עד כמה?', 'עד היכן?'

השירים, הם אחד הביטויים החזקים לכאב, הפרטי, הקבוצתי, הלאומי, ביטוי שאצל רבים נותן מעט פורקן לכאב, פותח צוהר ולו קטנטן לכיוונה של התקווה. השירים, הם המבטאים, אולי בדרך החזקה ביותר, את הכמיהה, את הרצון שלא לראות ולחוות עוד מלחמה, שלא לחזות עוד בסבל – של כולם, בקיצור – ש'די, מספיק'. ב-48 שרו את 'הן אפשר' למילותיו של חיים חפר, 'הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר, הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר'. עברו עשרים וחמש שנים, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים הוא ביטא את שאיפת כולנו וכתב את 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה'. 'השיר נכתב כשהייתי בביר גפגפא, הבסיס הכי גדול בסיני', סיפר בראיון באוקטובר 2003 – כלומר כעבור שלושים שנה. 'הוא נולד כמקאמה תחת הכותרת 'אני מבטיח לך' ופורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות'. חשבתי באותה התקופה שזו לבטח תהיה המלחמה האחרונה, ממש כפי שחשבתי במלחמות הקודמות ובאלה שבאו לאחר מכן. הוא נולד מתוך אופטימיות, כמו 'הן אפשר' שנכתב במהלך מלחמת העצמאות, רק שבתקופת מלחמת הכיפורים, בגלל הדברים שראיתי במו עיני בסואץ ובקונטרה, חשבתי שצריך לומר, לדרוש, שזו תהיה המלחמה האחרונה. אני משער שהייתי יכול לכתוב את השיר הזה גם היום, אולי מפני שבלי אופטימיות לא הייתי יכול להמשיך ולחיות פה. אני באמת מאמין שבסופו של דבר יהיה פה שלום. זה לא יעזור, השלום יגיע, מכיוון ששני הצדדים עייפו מהמלחמה, היא איבדה את הטעם'.

לצידם של שירי תקווה אלו, נוספים כל הזמן עוד ועוד שירי כאב, שירי שכול, שירי אבדן, ובחלקם אפילו שירי ייאוש. ואנו שרים, השירה, כך נאמר, היא התפילה שלנו, היא תקוותנו, אולי האחרונה, ביום קשה זה.

ובינתיים, עד שחלום זה יתגשם, אנו ממשיכים לחיות את חיינו, רואים בכאב עצום כיצד עוד ועוד מחזורי חיילים מתגייסים, כיצד עוד ועוד הורים – שאז, כן, היו חיילים – מדירים שינה מעיניהם בדאגה אין קץ, כיצד כולם מזנקים לכל צלצול של הנייד, וכיצד שוב ושוב נמצאים אלו שאליהם מגיעים נושאי הבשורה המרה. ועוברת עוד שנה, והשינוי הכמעט יחידי הוא התארכותה של הרשימה הנוראית, רשימת הקרבנות שנפלו על הקמתה וקיומה של הארץ הזאת.

אין ניחומים ביום שכזה, יש רק מעט מאותה מילה הקרויה 'תקווה', שהיא שבה ומאחדת, ונותנת כוחות מחודשים, ומביטה נכוחה אל העתיד. 'וכשיבוא, יבוא שלום'.

מערכת חשיפה לצפון

מערכת חשיפה לצפון

בלוג 'חשיפה לצפון' כאן כדי לעדכן אתכם בכל הידיעות, האירועים וההתרחשויות במכללה האקדמית תל-חי וסביבתה. העיקר שלא תאבדו את הצפון.

תגובות בבלוג חשיפה לצפון

הוסף תגובה בבלוג חשיפה לצפון

יש לרשום שם מלא

יש לרשום כתובת אימייל תקינה

יש לרשום תגובה