מה חדש? | מערכת חשיפה לצפון | 08.05.2016

אני פוגשת אותה במבט

הקטע הבא נכתב במהלך המלחמה האחרונה, מבצע "צוק איתן", לאחר שביקרתי במשך השבעה את משפחת גרינצוויג, אשר איבדה את בנם אבי, סמל ראשון שהותיר אחריו הורים, אחות תאומה, חברה, משפחה כואבת, וחברים רבים מהתיכון ומהצבא.

כתבה: חן זמיר

לאחר המפגש המצמרר הרגשתי שאני חייבת להביא את הדברים לכתב,

לזכור ולא לשכוח.

אני פוגשת אותה במבט. פוגשת עיניים כבויות. הצחוק שיוצא לה יוצא מאולץ, כאילו מסתיר, ים של דמעות. אני מסתכלת לה בעיניים ומגלה אפילו בלי שתגיד, את הייאוש שלה, שלנו. את הכאב שאין דרך להשקיט. והאומץ בעיניים שלה, כמו שלו, מסתיר לי כאב שהשקט גדול מלהכיל.

אני פוגשת אותה בעיניים אבודות, מחפשות במי להיאחז, מישהו שיבשר לה שהכל רק חלום בלהות. שהוא יחזור אליה הביתה לשבת, ויאכל את מה שהכינה לו, את האוכל שהוא הכי אוהב. אני פוגשת אותה דרך צלילי מיתר בוכיים, מתחננים, לא מעכלים. פוגשת אותה דרך עיניים מבוהלות, לא רוצות להאמין למציאות הקודרת, שהיא שלה עכשיו, ובעוד יומיים הסביב כבר יעלם, ותישאר רק היא, מול המראה, עם השקעים הגדולים בעיניים, וסיר מלא וכיסא ריק. ורק היא והדמעות, ידעו להבין את הכאב שלה.

ואותה אני פוגשת, בלי מילים, ורק בעיניים אני שואלת, איך היא מרגישה. והיא מספרת לי, היא מספרת לי כמה היא כבויה. כמה שאין דרך לעכל, כמה בלילה היא בוכה, אבל יודעת שכולם הם בשבילה. והעיניים מספרות לי איך הנפש שלה קשורה, ומראות לי את הנפש שלו בנפשה. ואיך לכל מקום אליו הלך היא הלכה, ואיך הרגישה בשבילו, את הכאב האחרון.

אני פוגשת אותו בעיניים קרועות, מבוהלות מההמון. פוגשת אותו בעיניים חכמות, אבל מסרבות, לקבל את המציאות כמו שהיא. פוגשת עיניים עייפות, עייפות ממראות שאין איש מייחל אליהן. עייפות מכאב, מצער האובדן. עייפות ממילים שאין בהם נחמה, עייפות מפנים שאין בהם כוח להשיב את נפשם, את נפשו, לחיים.

אני רואה אותה דרך ידיים מחבקות, את הטוב שבה, שעכשיו אובד עצות. ודרך כל המראות אני מנסה למצוא מילים כדי לנחם, או לפחות, להרגיע. אבל אין לי, אין לי אפילו מילה. והשפתיים נפתחות ונסגרות ללא הרף, ללא אומר. אז אני רק פוגשת אותה, בעיניים.

אני פוגשת אותה דרך עיניים כבדות מדמעות מרוחות, מסתתרות מאחורי משקפיים כהים. פוגשת אותה בפנים רוטטות מכאב ומכעס, על צער שאין בו מספיק, כדי להכיל. על צער לא ראוי, על מציאות לא הגיונית, לא הוגנת, לא טבעית. אני פוגשת אותה דרך ידיים רועדות, אוחזת סיגריה, כמו מתוך ייאוש.

אני פוגשת אותו בין אלפי נערים, חברים. במדים ושלא, וכולם מספרים. איך קשה לקלוט, וקשה להרפות. ובכלל איך מכאן החיים ממשיכים.

הזמן שלה שעובר רק מכאיב יותר, למציאות חדשה שאין לה מרפא. אבל הוא היה גיבור, הוא לא מת לשווא. הוא נלחם בכבוד, הם אומרים. והוא גם הבן שלה, והוא אח ואחיין, ונכד, וחבר, ועוד כל כך הרבה. והוא שלי, אז למה שילך?

אני פוגשת בעיניים שלה את הקנאה, הקנאה לתקווה, בעיניים של השכנה, שעוד מחכה, שיחזור… והעיניים שלה, כבויות מייאוש, כי לקחו לה את התקווה שלה.

וכשיחלוף הזמן, אין מי שירפא. וכשיסגרו שנים, לא יסגרו פצעים.

אבל הלב הפתוח, הוא גם שלנו.

כי במותם, ציוו לנו את החיים.

לזכרו ולעילוי נשמתו של סמ"ר אבי גרינצוויג, יהי זכרו ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה

מערכת חשיפה לצפון

מערכת חשיפה לצפון

בלוג 'חשיפה לצפון' כאן כדי לעדכן אתכם בכל הידיעות, האירועים וההתרחשויות במכללה האקדמית תל-חי וסביבתה. העיקר שלא תאבדו את הצפון.

תגובות בבלוג חשיפה לצפון

הוסף תגובה בבלוג חשיפה לצפון

יש לרשום שם מלא

יש לרשום כתובת אימייל תקינה

יש לרשום תגובה