אקטיביזם | מערכת חשיפה לצפון | 28.12.2015

מתמודדים עם מצב נפשי רגיש? אל תתנו לו לעמוד בדרככם. מרכז הנגישות לשרותכם

מצב נפשי הוא דבר רגיש המשפיע על התפקוד תקין בחיי היום יום. ניתן לצמצם את הפגיעה בתפקוד, עם התאמות קלות של הסביבה. תשאלו את יערה (שם בדוי), המתמודדת עם סכיזופרניה, תוך כדי לימודיה, ונעזרת בשירותי מרכז הנגישות. "אל תתנו למחלה לנהל אתכם", היא אומרת, "תנהלו אתם, אותה". כתבה: תמר הרמתי קרדיט: "הולך בתל" עיתון אגודת הסטודנטים המכללה האקדמית תל-חי.

"בטפסי הקבלה למכללה, אין הצהרה על אודות מצבך הנפשי, כך שאם לא תפנה לעזרה, מיוזמתך, אין אף אחד שידע שאתה זקוק לעזרה…" סיפר לי ג'רמי ספייסר, אחד מנהלי מרכז הנגישות של המכללה האקדמית תל חי. זו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי על מרכז נגישות. "המכללה, חרטה על דגלה מתן הזדמנות שווה, לכלל האוכלוסיות, המגיעות ללמוד במכללה, ובין שאר שירותיה, הוקם בתחילת שנת לימודים זו מרכז נגישות. נגישות, היא מידת התאמתה של המערכת לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר. מבחינתנו, נגישות היא הרצון שלא יהיה אדם אחד שביכולתו ללמוד לימודים אקדמאיים, אך עקב מגבלה כלשהי,  אינו יכול לקחת חלק בלימודים במכללה." "התפקיד שלנו הוא למצוא את הפתרונות והדרכים בהם כל אחד יוכל ללמוד, וששום דלת לא תהיה סגורה בפני אף אחד/ת", מוסיפה ד"ר קרולין גוטמן, מנהלת המרכז. "אנו מאמינים שאנשים אמנם נולדים עם לקות, אך המגבלה נוצרת, בחלקה הגדול, מהסביבה שלרוב אינה מותאמת דייה להתמודדות נכונה עם מצבם. לכן, אנו פועלים בדרך של לשנות את הסביבה. המטרה של מרכז הנגישות היא לייצר שוויון לאנשים עם מוגבלות, בסביבה הלימודית בפרט ובכלל. כל סטודנט שנתקל בבעיות בסביבתו הקרובה, שאיתם יוכל להתמודד עם סביבה קשובה יותר, יכול לפנות אלינו בכל שעה."

כדי להבין את חשיבותה של היוזמה הזו, פגשתי ביערה (שם בדוי). יערה, סטודנטית במכללה, מתמודדת עם מחלת הסכיזופרניה.

"מצבך הנפשי לא מעיד על מי שאתה, הוא לא אומר שום דבר על האישיות שלך מעבר למחלה. לכן, המכללה לא יכולה לקבל אדם, או לפסול אותו, עפ"י קריטריון כזה של מצב נפשי" הסבירה לי יערה (שם בדוי), כשנפגשנו. ג'רמי הוא שיזם את המפגש עם יערה,  הסובלת ממחלת הסכיזופרניה, ומתמודדת איתה במשך לימודיה האקדמיים במכללה האקדמית תל חי. "להיות מודע לבעיה, זה כבר חצי מהפתרון שלה", אמרה יערה. יערה, היא בחורה מלאת ביטחון עצמי, ולמרות המחלה מדברת איתי בגילוי לב ופתיחות ראויה לציון. פגשתי בחורה אמיצה עם לב זהב, מלאת חכמת חיים. פייטרית.

כשיערה הבינה שהאהבה לעזור לאנשים בוערת בה, היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית. היא התחילה ללמוד תואר במדעי ההתנהגות, ולמרות שהממוצע שלה היה נמוך בכדי להתקבל ללימודי עבודה סוציאלית, היא הרשימה את ועדת הקבלה של החוג בתשובות כנות ומקצועיות, מלאות חכמת חיים, כמו שרק מי שמכיר את המציאות המורכבת ומגוון הדקויות שבה, ידע לענות עליהן בביטחון. יערה התקבלה.

"שאלו אותי: "אם הייתה אישה אתיופית בהיריון, שיש לה סכיזופרניה, והיו רוצים לקחת לה את הילד, או שהאחים שלה יגדלו אותו, מה הייתי עושה? איך הייתי פועלת בתור עובדת סוציאלית?" "למזלי, בריאות הנפש זה ממש התחום שלי. אמרתי שסכיזופרניה היא לא סיבה לקחת מאמא את הילד שלה. קודם צריך לבדוק בכלל מה הרמה התפקודית שלה, כי יש כמה רמות למחלה", יערה מסבירה את התשובה.

מה זו סכיזופרניה? ואיך המחלה מתבטאת אצלך?

"לא נולדים עם סכיזופרניה. המחלה תורשתי ועוברת במשפחה, אבל לא תמיד זה ככה. אצלי היא לא עברה בתורשה. בגיל 18 היה לי חודש קשה. לא יכולתי לצאת מהמיטה בגלל מחשבות שהחלו לצוץ בי. האשמתי את עצמי על דברים שהרגשתי, שחשבתי שלא מוסרי להרגיש. לא רציתי לחשוב אותם. אז פשוט ישנתי. אשפזו אותי, והתחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון. כל החברים שלי התרחקו ממני בהדרגה. נשארתי לבד, ורק המשפחה תמכה בי. לא דיברתי. לא היו לי מחשבות. לא היו לי רגשות. אמא שלי הייתה שואלת אותי אם אני אוהבת אותה, והייתי אומרת לה שאני לא יודעת."

אחרי שהשתחררה מהאשפוז הראשון, עברה יערה לאשפוז יום שיקומי. "גם באשפוז יום המשכתי לא לדבר. סבא שלי היה לוקח אותי כל בוקר ומחזיר אותי. הייתי חוזרת הביתה סתם, כמו רוטינה כזאת, עושה דברים בלי חשק באמת. איבדתי את הטעם לחיים.", היא מספרת.

הסכיזופרניה הגיעה בשלב מאוחר יותר. אמא של יערה טענה שתופעות הלוואי של הכדורים, הופכים את בתה לילדה אחרת. יערה אושפזה שוב, ובתמיכת אימה, עברה תהליך גמילה מהטיפול התרופתי. "אחרי שכבר נגמלתי מהכדורים, קרה מקרה שהחזיר אותי ישר למחלקה סגורה", יערה צוחקת. "נסעתי עם סבא וסבתא שלי לבדיקה שגרתית, קרוב ליפו, והלכנו לטייל על הים. סבא שלי אמר לי משהו שלא הסכמתי אתו, וברחתי. חיפשו אותי כל הלילה, ורק בבוקר מצאו אותי. מה שקרה זה שהלכתי על החוף וחשבתי שיש מלחמה. הייתי בטוחה שיש מלחמת עולם. לא לדבר על זה שכמה חודשים אח"כ, הגיעה מלחמת לבנון השנייה, דבר שלא עזר לי בכלל.  אני לא זוכרת ממש איך, אבל הלכתי ברגל מיפו לרמת גן. אני זוכרת שירד גשם, והלכתי יחפה, כי נקרעו לי המגפיים. כשהגעתי מתחת לבית של סבא וסבתא שלי, ראיתי ניידת שכתוב עליה "מוקד". דוד שלי עובד במוקד והייתי בטוחה שזו הניידת שלו. כשהתקרבתי, ראיתי שהוא לא שם. התחלתי לשאול את האיש בניידת כל מיני שאלות: מי אתה? מה אתה? הוא אמר לי: "תכנסי לניידת. אני חושב שאני זה שצריך לשאול את כל השאלות האלה", ולקח אותי לתחנת משטרה. ואז הגעתי לחוקר, וזה היה נורא מצחיק, מצלמות והכל… והחוקר שאל אותי: "אז מה קרה? מלחמה?!?!" הוא הבין שמשהו לא בסדר וקרא למשפחה שלי. אני בחיים לא אשכח את המבט של סבא שלי. הוא היה ממש מאוכזב לראות אותי במצב הזה. לקחו אותי הביתה לנוח קצת, ואז הביאו אותי לבית חולים. הגעתי למחלקה סגורה, ולאט לאט הכדורים עזרו, וחזרתי לעצמי. מאז אני לוקחת כדורים באופן קבוע והכל בסדר."

לפני שחלית, את זוכרת את עצמך עם מצבי רוח משתנים, אפים ודאונים?

"לא. הייתי ילדה מלאת שמחת חיים, ממש כמו עכשיו. ופתאום, כאילו הפכתי למישהו אחר. החברים שלי נבהלו מזה. אני זוכרת שכתבתי מכתב לחברה מאוד טובה שהייתה לי, והצעתי לה שנחזור להיות חברות. היא סירבה, וכששאלתי אותה למה, היא ענתה: "אנחנו במקומות שונים". אמרתי לה: "אבל את עושה שירות לאומי, ואני עושה שירות לאומי…" (כי שיבצו אותי לשירות לאומי באותה תקופה) והיא אמרה לי: "לא, דרכנו שונות". ואז, בגיל 19 התחלתי ללכת ל"אנוש". "אנוש" היא עמותה לבריאות הנפש. הכרתי שם אנשים צעירים עם כמעט אותה בעיה. ומשם יש לי המון חברים, עד היום."

"אחרי שהבנתי וקיבלתי את מה שיש לי, עברתי שיקום. לאחר מכן, התחלתי לעבוד בתור מדריכה שיקומית לנפגעי נפש בהוסטל, ובדיור מוגן. הדרכתי שלוש וחצי שנים. עשיתי את זה כי רציתי לעזור לאותם אנשים, שהיו במצב שלי, להשתקם. עשיתי דרך משרד הבריאות קורס שנקרא IMR, שזה ניהול מחלה והחלמה, והוסמכתי להדריך קבוצות. הדרכתי שתי קבוצות כאלו ואחת באופן פרטני. לימדתי את החניכים שלי איך לנהל את המחלה ולא לתת לה לנהל אותם."

החברים פשוט נבהלו מהאשפוז ונעלמו?

"כן. היו שתי חברות שהיו מגיעות לבית חולים. הן היו מביאות לי ממתקים. אני פשוט הייתי יושבת ולא מדברת. באיזה שהוא שלב זה התנתק. זה כבר לא היה אותו דבר.

את מרגישה את התמודדות עם המחלה ביומיום במכללה?

"מעבר למקרה הזה לא ראיתי דברים. לא הזיתי. לא היו לי קולות. אצלי זה יותר במחשבות. מחשבות לא טובות. מחשבות שלא תואמות את האופי שלי. לעשות דברים שאני חושבת שלא מוסרי לעשות, ואני בחיים גם לא אעשה. ואז אני צריכה להיאבק בזה. פעם לא יכולתי להכיל את המחשבות האלה. נסעתי עם תיק לבית חולים, ורציתי להתאשפז בגללן. הרופא אמר לי: "לא. את לא מתאשפזת." לאט לאט גם דיברתי עם הרופאה שלי, ולמדתי להשלים עם זה. זה עדיין קורה, אבל כשזה קורה, אני יודעת שזה לא אני."

יוצא לך לשתף ולספר לחברים במכללה על ההתמודדות שלך?

"לא לכולם. יש חברה שסיפרתי לה, אחרי יומיים שלושה, ונשארנו חברות. לרוב אני מספרת אחרי היכרות מסוימת. חלק מהאנשים בכלל לא נבהלים וחלק מגיבים באדישות. היו חברות שאמרו לי: "אוקי, אז זה הכל כאילו? את עדיין את, ואנחנו אוהבות  אותך. היום, אני גרה עם חברות טובות במעונות הסטודנטים. רכשתי המון חברים מהמכללה שחלקם יודעים עליי וחלקם לא. בחרתי גם לספר  בקורס שאני משתתפת בו מהלימודים. בחרתי לספר כי זה חלק מהתהליך שאני עוברת. קיבלתי תגובות מדהימות מחברי לסדנא, והרבה אהבה. אבל אני מבינה את אלה שבוחרים לא לספר. הרבה פעמים מרגישים שזה לא מעניין אף אחד ואז שומרים את זה בבטן."

במכללה ישנו מרכז נגישות. כיצד השירות הזה עוזר לך?

"קודם כל, טוב לדעת שיש מקום במכללה שקשוב לי כסטודנטית, ושמודע לקשיים שעלולים לעלות. אני, אישית, נעזרת במרכז בנושא של התאמות." התאמות הן בדיוק השינויים הקטנים האלה בסביבה, שיקלו על המתמודדים עם לקות או מחלה, להגשים את חלומותיהם ולהתמודד בהצלחה עם הלימודים האקדמאים. "אלו שינויים קטנים, כמו למשל ללמוד בכיתה יותר קטנה", מסבירה יערה. "גיליתי שזה ממש עוזר ומפחית את הלחץ. ובעבודה מעשית, ג'רמי אמר לי שיש אפשרות שאוכל לקבל תפקיד קרוב לבית, שיקל עלי את כל עניין הנסיעות. אין לי רישיון כרגע, אבל בזכות זה שאני סטודנטית, וגם מאוזנת כבר כמה שנים, קיבלתי אישור ממשרד התחבורה, לקבל רישיון מבלי לעשות מבחנים מיוחדים. אתחיל ללמוד נהיגה כבר בחופש. צריך לזכור גם שהכדורים שאני לוקחת מעייפים, אז אם יש מקום רחוק שמתחילים בו בשמונה בבוקר, זה נורא קשה לי לקום מוקדם", היא מסבירה.

"חשוב לי לומר על המרכז נגישות שזה לא קיים בכל מכללה. אני חושבת שזה שהמודעות לנושא הזה ממש חשובה, כי יש הרבה אנשים כמוני, רק שהם לא חושפים את עצמם. מהניסיון שלי, אני ממליצה למי שצריך, שיפנה ויקבל עזרה."

יש משהו שתרצי למסור לסטודנטים שמתמודדים עם מצב דומה?

"כן. זה שמודעים לבעיה ולא מכחישים אותה, זה כבר חצי מהפתרון. אני חושבת שסטודנטים שמתקשים באמת, צריכים לבוא, וכן לשתף ולספר. לפחות במרכז הנגישות. עכשיו, נפתחת קבוצה למתמודדים- נפגעי נפש במכללה. זו תהיה כמעיין קבוצת תמיכה לא טיפולית. יש גם תא נגישות למוגבלויות, שפועל לעורר מודעות במכללה. הוא נועד ליצור שיח בין אנשים בעלי מוגבלות לאלו שבלי מוגבלות. אם יש מרכז כזה שיכול לעזור צריך להשתמש בו. כי, כמו שאמרתי בהתחלה, המחלה לא צריכה לנהל אותנו. אנחנו אלה שיכולים לנהל אותה."

 סטודנטים, במידה ונושא זה נוגע לכם, אנו מזמינים אתכם לפנות למרכז הנגישות בכל עת.

מערכת חשיפה לצפון

מערכת חשיפה לצפון

בלוג 'חשיפה לצפון' כאן כדי לעדכן אתכם בכל הידיעות, האירועים וההתרחשויות במכללה האקדמית תל-חי וסביבתה. העיקר שלא תאבדו את הצפון.

תגובות בבלוג חשיפה לצפון

הוסף תגובה בבלוג חשיפה לצפון

יש לרשום שם מלא

יש לרשום כתובת אימייל תקינה

יש לרשום תגובה